אובססיה

היא עמדה בהופעה ולא יכלה להפסיק להסתכל עליו, הוא זז עם כל הגוף שלה והרבה זמן היא לא ראתה כזה כוח חיים מתפרץ, כמו קרן שמש מפזזת. 

מאוחר יותר כשהרחבה התרוקנה מההמון היא חזרה לשם לעמוד ולהסתכל, מקווה שאף אחד לא ישים לב שהיא לא שייכת לשם ויגיד לה ללכת, תמיד זה החשש שלה. הלוואי שהייתה מעיזה לגשת אליו אבל היא כלום עכשיו. כדי לעשות משהו היא נכנסת לשירותים שגם ככה לא היה סיכוי להגיע אליהם קודם. היא נראית סבבה, היא קובעת לעצמה, אפילו ממש, סקסית. היא שולחת שוב מבט אל הבמה והלב שלה יוצא אליו ובחוץ סתם בחוץ, נושמת את האוויר של הלילה ויודעת שהיא לא כמו קודם, הבנאדם הזה טלטל אותה והיא רוצה אותו, ממש.

היא מרגישה את עצמה נסחפת באשד של אהבה, מתאיינת שם, אחת עם האהבה. איפה אני פה? היא נזכרת לשאול את עצמה ואז היא מזהה, אה, הנה זה קורה לי שוב.

היא מכירה את האובססיה הזאת, זה קורה לה עם אנשים וזה קורה לה מילדות, זה הדבר הזה שהיא לא יכולה לספר לאף אחד, אף פעם לא עד הסוף, כי אף פעם לא ראתה את זה קורה למישהו אחר, לא ברמות כאלה. 

לא נשארו לה הרבה שעות לישון והיא נוחתת על המיטה בבגדיה, בלי כוחות להתנגד לעצמה מלחשוב עליו. לפני שהיא נרדמת היא עוד נכנעת לדחף להושיט את היד לטלפון ולפתוח את דף הפייסבוק שלו. איזה שפתיים יש לו, איזה חיוך, אני כלכך רוצה לנשק אותו, היא נבהלת מעצם המחשבה, פתטית. היד שלה נעשית כבדה והיא נופלת אל תוך שינה עמוקה.

היא יושבת בכיסא שלה, כואב לה בבית החזה, היא מתרגלת נשימה כמו שלימד אותה יגור וכל נשימה עולה לה במאמץ. הגוש בגרון חונק אותה והיא מרגישה אותו מציף לה את העיניים. היא מהדקת את ידה על משענת הכיסא, היא לא הולכת להישבר עכשיו. "תקרא לו" היא מסננת בזוית פיה ובודו שניצב לימינה מוכן לפקודתה ויוצא מיד. מצידה השני יגור מחייך אליה בעידוד והיא אפילו לא מתאמצת להשיב בחיוך. 

דלתות הברזל הרחבות נפתחות מולה וזוג שומרים נכנסים, גוררים בניהם איש רזה, בקושי סוחב את עצמו. האיש מרים את עיניו אל עבר המלכה ופניו מוארות בחיוך גדול, זה בלתי נסבל, "תשאירו אותו כאן", היא אומרת בשאט נפש, אתם יכולים לצאת. השומרים אוזקים את שתי ידיו של האיש לעמודים המקבילים שמולה והיא קמה. כפות ידיו של האיש נחות ברפיון על המדרגות המובילות לכיסאה, היא מרימה רגל כבדה ובעונג רב דורכת בכוח על היד שלו, נאנחת בסיפוק למשמע קול פצפוץ. עיניו של האיש מלאות בדם והוא בוכה, עלוב כל כך, לא יכול לנגב את הפנים שלו. הוא מרים את העיניים שלו אליה והיא מרגישה את זה שוב, גל של תשוקה שוטף אותה מקודקוד הראש ועד לקצות האצבעות. תפסיק עם זה כבר!!! היא שואגת, יגור תופס בזרועה השמנה והיא מעיפה אותו מעליה. היא מושיטה את קצה נעלה אל סנטרו של האיש ומרימה לעברה את פניו, איך אתה מעז? הדמעות ממשיכות לזלוג מעיניו של האיש, אני לא יודע אחרת. קחו אותו מפה, היא חוזרת לכיסא שלה, אני לא רוצה לראות אותו יותר.

בבוקר היא קמה מוקדם לפגוש את בית הספר התל אביבי. נעים להיות כאן מוקדם בבוקר, היא חוצה את הירקון ומרגישה כמעט שייכת לכאן, זה כמעט טבעי. היא עוד הלומה מאירועי אתמול, הלב שלה עוד פועם באופן מוגבר וזה נעים, אין ספק. הבוקר הספיקה להציע לו חברות בפייסבוק ואז להתחרט. היא לא יודעת מה לכתוב לו והיא לא רוצה להיות עוד מעריצה. היא ראתה לו את הנשמה וככה היא רוצה שהוא יראה אותה, מה היא תכתוב לו?

משרכת את עצמה במעלה הנחל. היא נכנעה לתלמידים שלא רצו להישאר בבריכות למטה, הם תל אביביים ואולי אותם לא מרתיעים ההמונים אבל זו בבירור הייתה טעות. היא מסתכלת אחורה לחפש את הקבוצה שלה. מזל שהם הוציאו כובעים אדומים לכל הכיתה. המורה שלהם דווקא נחמדה, צעירה כזאת, מבינה עניין, אמרה שתבדוק לה אם יש משרה פנויה בבית ספר. היא מדריכת טיולים עכשיו אבל היא רוצה להיות מורה לתיאטרון. כבר שנה שלא מוצאת עבודה, אז בלית ברירה חידשה את רשיון מדריכת הטיולים שלה. אלה השבועות האחרונים של שנת הלימודים והחניונים  מפוצצים אוטובוסים  בשמש הקופחת. איך אני שומרת על עצמי אני בתוך כל זה?

יש כאן שירותים? תלמידה מאחוריה שואלת, השאלה מעלה לה חיוך קטן, כן, שירותים, זה בדיוק מה שיש פה. את רוצה שאני אלך איתך הצידה רגע? היא שואלת אבל בדיוק אז מנהל הטיול מגיח מולה ומורה לה לחזור אחורה עם הקבוצה. כשהיא מגיעה סוף סוף לתחילת המסלול, היא קולטת שוב את הנערה במבט. יש איזה ארומה של ריח לא נעים מסביב והבטן של רות אומרת לה משהו, היא שואלת את הנערה איך אפשר לעזור לה, לפני שהנערה עונה לה היא כבר מבינה, זה לא פיפי, זה קקי. זה גרוע מקקי. או מיי גאד מסכנה. רות מבקשת מהר מהמורה להישאר עם הכיתה בזמן שתקח את התלמידה. הכי טוב היה אם היו יכולות למצוא מקום בנחל, בתוך הנחל, אבל מסביב אין מקום פנוי או טיפה של צל או חמלה. הנערה לא יכולה לשאת את עצמה. היא בת ארבע עשרה ולא מצליחה לשלוט על צרכיה. רק שאף אחד מהכיתה לא יראה אותי, היא בוכה ורות כמעט רוצה להתחלף איתה מרוב צער. היא מצמידה אותה אל הקנים ומסתירה אותה בגופה. אף אחד לא רואה ולאף אחד לא אכפת, היא מבטיחה לה. בקבוק הליטר וחצי שהביאה לה מהאוטובוס נגמר מהר מאוד  והיא ממלאת אותו מהזרזיף שזורם לידן. אין ברירה, עוד מעט הם יגיעו והיא חייבת לעזור לה לשטוף את עצמה. אל תדאגי את בסדר גמור, היא אומרת לה, אנחנו גם בכלל לא מכירות, איזה מזל שאת איתי. הן חוזרות לאוטובוס, כבר אפשר להסדיר נשימה. התלמידה מצטרפת לחברים והמורה מבטיחה שתדאג לה ושאף אחד לא שם לב. רות מתיישבת בספסל הקדמי, לוקחת שניה לעכל את מה שקרה עכשיו, "אני בנאדם טוב", היא מכירה, אולי זה טוב מספיק גם בשבילו.

שדה של תירס וחום אימים. אוזו כבול בשרשרת לשאר האסירים וההתנהלות איטית. נהרות של זיעה על עורו והעפעפיים כבדים מאבק, עיניו מתקשות להישאר פקוחות. משהו מתגלגל מעומק הקיבה שלו אל הסרעפת, צליל עמוק וקדמוני, הוא נותן לו לבקוע החוצה, הווווו. השמש דוממת והאויר לא זז אבל מסביבו הוא שומע את האסירים נותנים לו פידבק חלש, הוווו. הוא חש פרפור קטן בסרעפת שלו, נושם אבק ומביא עוד אחד כזה, הווווו. הצליל בוקע בעוצמה רבה יותר, עמוק ונשמתי, הוא שומע קול עונה לו גם מן השורה שמאחוריו,  הווווו.  חום פושט בגוף שלו והוא מפיק צליל חדש, הקול שלו מתפתל, חושף מנעד עמוק יותר ומן השדה הוא מקבל תגובה. משב רוח פתאומי מרענן את פניו. הוא פוקח את עיניו ומביט באסיר שלצידו עוצם עיניים ומחייך, הוא נשטף באהבה עמוקה לאדמה החמה הנושאת אותו, לשרשרת האנשים אליה הוא מחובר, ששרים איתו. והוא פשוט רוצה להישאר שם. 

זה יום שישי וצריך לראות מה עם שבת, היא בטח תהיה אינסופית. מה אפשר לעשות כשיש אנרגיה כזאת לא ממומשת, שאין עם מי לפרוק אותה וכל מה שאת רוצה הוא לפרוק אותה עם מישהו, לא לבד. כל הבולשיט הזה של אהבה עצמית לא מחזיק מים, היא רוטנת לעצמה, ברגע שאת מפנטזת על מישהו. 

אז היא אומרת לעצמה מה כבר תוכל להפסיד מלפרגן לבנאדם שעשה לה כל כך טוב במהות שלו? אז היא נכנסת שוב לדף הפייסבוק שלו וכותבת לו הודעה: " הי אמנון, נשטפתי באנרגיית השמחה והאהבה שלך. תודה על הזכות." היא קוראת שוב את ההודעה והיא מרוצה, "תודה על הזכות", מילים של מישהי שטוב לה בחיים, לא נואשת או משהו כזה, מצויין, היא שולחת, לא אכפת לה אם הוא לא יענה. 

בלילה היא חולמת שאין לה למה לחיות. שוקלת ברצינות לברוח מהחיים, רק שבאופן די מבהיל בחלום אין אפשרות יציאה מהחיים. ההרגשה הזאת מוכרת לה בסך הכל. יש ימים בהם היא יושבת על הספה וחווה סבל תהומי מלא לדעת איך היא הולכת לצלוח את שעות היום הקרוב ומה תעשה כדי להתעייף מספיק שתוכל לישון בלילה. כשהיא מתעוררת מה שמהדהד בה הוא שבלי משמעות אי אפשר.  היא רואה שאמנון השיב לה בהודעה, לא סתם הודעה, הודעה מוקלטת: "רות יקרה תודה רבה. היו אנרגיות מטורפות בהופעה. מקווה  לראות אותך בהופעות הבאות" אווו… חמוד. היא שמה לב שעל אף שהיא התייחסה אליו בהודעה שלה, בהודעה שלו הוא בחר להתייחס להופעה. היא שולחת לו סמיילי בתגובה ואז מתחילה לכתוב "איזה כיף שענית.."

ואז עוצרת רגע, באמת? עד שסוף סוף הוא עונה יש לה הזדמנות לשחרר את הלופ הזה שנכנסה אליו. שבוע וחצי שהיא בסחרור מוחלט. "אני עוברת לתל אביב", היא כותבת לו, "וראיתי  שאתה מנחה הרכבים של נוער בשירה, אולי אני יכולה לשתף איתך פעולה בתחום התיאטרון." רעיון מעולה, היא מפרגנת לעצמה, ואפילו אמיתי.

נוסעת בנתיבי איילון בפקק שלא נגמר, נחש של פלדה בחום. הם קבעו לדבר בשבוע שעבר אבל זה לא קרה, הוא דחה את זה בשבוע והם אמורים לדבר היום, קיוותה שיקבעו להיפגש כשתהיה בתל אביב, אבל הוא עדיין לא יצר קשר. פקק, זה מה שיש לי, פקק בנשמה.

מה הסיכוי שהוא יצור קשר כשהיא כל כך צריכה את זה? אי אפשר לאנוס את המציאות. המציאות שונאת את זה בדיוק כמוה, כשאומרים לה מה לעשות.

היא מרוקנת מאנרגיה והייתה שמחה כרגע אם אפשר היה לדלג על הצורך לאכול. למה בכלל  להמשיך להחזיק את הגוף הזה? שלא יודע להיות ביחד, מה התועלת שלו?  בתל אביב האנרגיה תקועה לה והיא מוצפת בתחושת הזרות, היא לא מוצאת שם את עצמה ולא יודעת לאן רוצה ללכת, רוצה רק לפגוש מישהו שתאהב ושיאהב אותה.

איך אני רוצה לחיות, היא מבינה, זאת השאלה. 

היא מחליטה לעצור בנתניה עד שירגעו הפקקים, נוסעת בשדרות מטופחות ליד הים. זה איפה שאני רוצה לגור, הלב שלה נזכר, לא בסלאמס של תל אביב, לא בסלאמס של שום מקום, אפילו אם אמנון לב גר שם.

לא רוצה להרגיש את התקיעה הזו של ציפיה למשהו שלא תלוי בה אז היא משוטטת בקדחתנות באתרי היכרויות. שונאת שנותנים לה להמתין ככה, זאת די חוצפה. הוא הסביר לה שהוא עמוס ורוצה לדבר איתה כשהוא בפניות אבל ככה היא מרגישה לא חשובה.

עלבון, זה מתבהר לה. היא מרגישה את הרגש המוכר מתפשט בתוכה כמו כתם דיו במים, כזה שבא לה להעליב בחזרה. נושמת אל תוך הבטן והכאב מציף אותה. היא בוכה, נעלבת, לא אהובה. הבכי מעייף אותה והיא מחליקה לשנת צהריים, כשהיא קמה היא קלה יותר ומחליטה לקפוץ לכינרת. זה כבר היום השלישי ברציפות שהיא יורדת לכינרת כדי לשחות והיא מרגישה טוב בתוך הגוף שלה, גאה בהתמדה שפיתחה. איך אני אעזוב את הכינרת? היא תוהה לעצמה. האם היא סיבה טובה מספיק בשביל לא לעבור לתל אביב?

מתי זה קורה לה שהיא יוצאת מעצמה ומתחילה לחשוב עליו? היא שמה לב, בכל פעם שחייה אפורים מדי, משעממים מדי בשביל לשאת. כשהיא לא רוצה להיות בהם יותר אהבה היא מקום נחמד לקפוץ אליו. איך אפשר לחיות ככה? היא מתפלאת, איך יכול להיות ששוב ושוב אני מרגישה ככה ועדיין זה שוב קורה לי? מהי לעזאזל פריצת הדרך שאני מייחלת לה, בכך שאני מביאה את עצמי לכאן שוב ושוב? הלוואי שהייתי שלווה יותר בלבדות שלי, לא מלקה את עצמי כלכך עליה, לא מתנצלת עליה כל כך ולא נואשת כל כך שלא להימצא בה. אני לא רוצה לקבל אותה. עונה לעצמה רות לפני ששאלה. בראש. אני לא רוצה לקבל את זה שאני עלובה מספיק בשביל שאף אחד לא ירצה להיות איתי עכשיו. המחשבה הזו גורמת לה להתכווץ ולרצות לא להיות. אולי תקח כדור שינה ותוכל כבר לסיים את הערב הזה, לא לחכות, גם לא לבחור ההוא בצ'ט שחושב שזה בסדר לענות לכל הודעה אחרי עשרים דקות ועדיין היא ממשיכה את השיחה, שומרת על איזו פיסת קשר. 

כל הנשמות עמדו לפני בור החיים. היא חשה את אדי החיים נוגעים בה ופתאום נזכרת איך זה, לחיות. היא מסתובבת אחורה אל השער, הוא חד כיווני והיא כבר נתנה את הסכמתה להיכנס. מי שנכנס נכנס. היייי!!!!! היא מנערת את סורגי השער, פי הבור הולך ומתרוקן. איזה מין דימוי זה בכלל "בור החיים", בור זה אף פעם לא משהו חיובי בהקשר של החיים, עד כמה שהיא יודעת, ממש עושה חשק. הייי!!!! היא צועקת שוב, מישהו שומע אותי? אני לא רוצה לרדת!!! מרומה ונטושה היא יושבת על שפת הבור, מבועתת. חשבתי שאנחנו אהבה ללא תנאי!! היא זועמת ורוקעת ברגליה. תאהב אותי! תקח אותי מפה! תקח אותי כבר!!

רות פוקחת את עיניה. פניה שטופות דמעות. אבל למה? היא שואלת את מיה, המטפלת שלה. למה הוא עשה לי את זה? למה הוא נטש אותי ככה? אהובה הוא כאן לידך את לא שמה לב? את לא מרגישה? הוא היה איתך כל הזמן. רות ממשיכה לדמוע, היא כן מרגישה, אבל לא כל הזמן.  אולי הוא לא יענה וזה יהיה בסדר, מחשבה מתגנבת לתוכה, כי יש לי את עצמי.