naamaze

  אפשרות לגן עדן מאת נעמה קאופמן משתתפים איה (תכונה גם "איה של למעלה") סעיד איה של למטה נחש נשמה של איה (תכונה גם "נשמה") זיכרון של סעיד (יכונה גם "זיכרון") על הבמה בלוק לבן וריק עם שתי כורסאות לבנות. תמונה 1 קול פיצוץ ועשן לבן סמיך העשן מתפזר ומתגלה בימת גן עדן, על אחת הכורסאות יושב סעיד. איה מתגלה כורעת על הרצפה, אחרי נפילה. מנערת את השמלה שלה ונושר ממנה אבק. היא מתרוממת ומסתכלת מסביבה. בוחנת את המקום. סעיד שולף באנג. הוא שואף פנימה עמוקות ואז נושף והבאנג פולט שרשרת של בועות סבון.   איה משתוממת. בזהירות היא מנסה לבדוק כמה ממשית המציאות שנקלעה לתוכה. היא ממששת את העצמים, הכורסאות, ומגיעה גם לסעיד.   סעיד: ווהו!!...   (במבטא גיי) איה: אלוהים...? סעיד מגלגל עיניים איה: אתה אלוהים? סעיד עדיין לא עונה, ממשיך לעשן את הבאנג בזעף. איה מתיישבת מולו. כוססת ציפרניים, מנסה שוב: איה: אני יכולה לפגוש אותו? השקט של סעיד מעצבן את איה והיא מתחילה לאבד סבלנות וקמה וצועקת   איה: אלוהים!!!! אלוהים!!! (היא נענית בשקט קרינג'י ובחצ

אקח לי כדור שינה ואשן כמה שצריך יום, יומיים, 70 שנה כמה שצריך בשביל שיחפשו אותי בשביל שיצטרכו אותי בשביל שלא יוכלו בלעדי ואולי בשנתי דווקא יסתדרו לא, יחפשו, לא יבקשו אקום לי אחרי שבעים שנה ולא חסרתי ואחזור לישון אולי אקום בגלגול אחר שוב צריכה ומחפשת וזאת שאהבתי תישן ואני אעיר אותה והיא תספר לי שהיא הלכה לישון כי לא יכלה יותר להמשיך לחפש אותי

רציתי להרים לי גביש של מלח כדי לקחת הביתה אבל אז לא רציתי לקחת אותו,  מעדיפה להשאיר את המלח שם.  מה אם נרכז את כל הצרות שלנו באגם אחד של מלח וניתן לשמן רך לעטוף את הכל ורק מדי פעם נרשה לעצמינו לנסוע אל לב מדבר יהודה להביט אל הצרות שלנו? אל ים המלח שאגרנו בלב? עצוב לי כאן בים המוות,  כאילו שלא נועדתי להיות פה והמקום הזה כאילו לא שלי.  כלכך יבש וכל כך מתבקע ונקרש פה המלח מתוך האדמה.  מרוב יובש אפילו לא מצליח לדמם.  המים עומדים אבל יש פה קול של פכפוך   כמה חומל זה מצד הנחלים להמשיך להזרים לכאן מים למרות שכאן זה הסוף  וכמה אסון הוא שזה כך.  האם מלח הוא העונש של אנשי סדום על שרק רצו לקחת?  איזה מין מקום מוזר.